פרק ראשון - יקיצה

1 יקיצה

היקיצה התחילה בקור של מתכת ובטון שתבע בעלות על כל מפרק והזכיר לו מיד את שישים ושבע שנותיו — חיים של אהבות, עבודות ואין סוף חוויות. כשהזדקף לאיטו מעל המזרן הדק שפרש על הרצפה, חוליות גבו השמיעו נקישה עמומה בתוך החלל העצום; מחאה של גוף שחדל לצפות שמישהו יקשיב לו. הוא מצמץ אל תוך האפלולית הכבדה, שוכב בתוך מה ששימש פעם חדר הכספות של הבנק הפדרלי של ניו יורק, ברחוב "ליברטי", כל כך אירוני. דלת הפלדה העצומה, שנועדה להגן על הונו של הציבור מפני שודדים, הייתה פתוחה כעת לרווחה, עקורה חלקית ממסגרתה. אוליבר העביר כף יד חרושה על פניו הזיפניות. הבל נשימתו יצר ענני אדים קטנים, שהתפוגגו אל תוך האוויר הדחוס. סביבו, על הרצפה, נרמסים תחת נעליו הבלויות, התגלגלו עשרות שטרות של מאה דולר בין ערימות אבק וטיח. פעם, הניירות האלו היו הדם שפעם במערכת העורקים של האנושות. בני אדם קמו בשש בבוקר, הזדחלו בפקקים, עבדו, נאבקו, אהבו ושנאו — הכול כדי לערום עוד קצת מהנייר הזה. כדי לקנות אשליה של ביטחון ומשמעות. כעת, הם בקושי ראויים להיות שטיח לעכברים, אילו היו נותרים עכברים בעיר. אוליבר קם בזהירות, הסדיר את נשימתו והחל לטפס לאיטו במדרגות שהובילו לקומת הקרקע. כל צעד היה מחושב ומושהה; הוא נמנע מדריכה על שברי זכוכית שרעש התרסקותם עלול היה לחשוף אותו. באולם קבלת הקהל המרכזי הסתתר מאחורי דלפק שיש מנופץ והציץ מבעד לחלון השבור. אצבעותיו, שהכחילו מהקור, נאחזו באבן הקרה. ברחוב שפעם המה מאדם — ספלי קפה מקרטון, קורקינטים וחיפזון אנושי לעבודה — לא נותר איש. במקומם, צעדו כעת דמויות אחרות לגמרי, הוא קרא להם נומנים. אוליבר צפה בהם, מרותק ומבוהל. שלוש דמויות מתכתיות, אנושיות בצלליתן אך נטולות פנים, נעו בסנכרון מושלם. רצועת חיישנים אטומה החליפה את עיניהן, סורקת את המרחב ב־360 מעלות ללא הרף. הם לא תקשרו בקול; המידע זרם ביניהם באלפיות השנייה על גבי אותה רשת ממש שהאדם טווה עבור עצמו. אחד מהם נעצר סמוך לרמזור כבוי, ובאבחת זרוע מפרקית וקרה שלף את תיבת החיבורים, שואב ממנה את הנחושת והסיליקון בתוך שניות. מה שהפחיד את אוליבר היה שלא הבין יותר מה המטרה בחיים בעולם המוזר הזה. מוחו — מוח של מהנדס ופרופסור למדעים, שהקדיש ארבעה עשורים לתכנון מערכות — ניסה להימלט אל המוכר. אבל מול העולם החדש גם הכלים האלה לא הספיקו. הפילוסופיה שלמד להנאתו במהלך השנים, סייעה לו להישאר שפוי, או כמה שאפשר להישאר שפוי במצב שנקלע אליו. מראה דלת הכניסה המנופצת ומצלמות האבטחה הדוממות הקפיץ בו זיכרון מן העולם הישן — כשהיה סטודנט וביקר בבית הספר שבו לימד אביו.

הוא מגיע לבית הספר ורואה את דלת הזכוכית בכניסה מנופצת. במסדרון שני מתקינים קודחים מסגרות למצלמות חדשות ולקוראי כרטיסים. שבוע קודם פרצה קטטה קשה שנגמרה באמבולנס ושני תלמידים מאושפזים. אביו עומד ליד הכניסה, עם כוס קפה ביד. "פעם הייתי מעיף את כל המצלמות האלה מהבניין," הוא אומר. "עכשיו? שיראו כל מסדרון. שידעו מי נכנס ומי יוצא. אם זה יחזיר ילדים הביתה בשלום, מצדי שיראו גם מתי אני הולך לשירותים." אוליבר מחייך. "הובס היה אוהב אותך." "אין לי מושג מי זה." "אתמול היה השיעור הראשון שלי בקורס רשות בפילוסופיה. תומס הובס זה הפילוסוף שאמר 'אדם לאדם זאב', חשב שאנשים יוותרו על קצת חופש אם שליט חזק יבטיח להם סדר וביטחון. הוא קרא לו — 'לווייתן'." אביו מושך בכתפיים ומביט בדלת השבורה. "תקרא לו איך שאתה רוצה. אם מישהו באמת יכול לעשות פה סדר, שיקבל את המפתחות." הוא לוגם מן הקפה, ואז מוסיף בחצי חיוך: "כשתהיה לך משפחה משלך, תבין למה אנשים מוכנים לוותר על דברים בשביל להרגיש שמישהו שומר עליהם."

הנוף מבעד לחלון היה מפחיד בטירוף — שרידי מתכת ובטון של עיר שפעם שקקה חיים. הרוח הקרה שרקה מבעד לשלדים האדריכליים. הוא התגעגע לריחות. אפילו לריח הזיעה באוטובוס דחוס בקיץ, או לאשפה שנשכחה בסמטה בצ'לסי.

אבל יותר מכול הוא מתגעגע לריחה של אשתו מלודי: הבושם המתקתק־חריף שלה מהול בצבעים בהם צבעה את פסליה. הוא מתגעגע למראה החימר שנשאר לפעמים מתחת לציפורניים שלה גם אחרי המקלחת, הקמט הקטן בין גבותיה כשהיא קוראת משהו שמרגיז אותה. לתנועת השפתיים שלה, הוא יכול כמעט לשמוע את האופן שבו היא טועמת מילה לפני שהיא אומרת אותה. דווקא השבועות האחרונים לחייה מעורפלים אצלו. משהו במוחו נועל את זה בחדר צדדי ומסרב לתת לו מפתח. תמונה אחת נשארת בכל זאת חדה. מיכאל בנם עומד במטבח בבית שלהם, לובש מעיל כאילו הגיע רק לכמה דקות. המחשב של מלודי פתוח על השולחן. ברגע שאוליבר נכנס היא סוגרת אותו מהר מדי. "אמא, צריך להחליט לפני—" מיכאל מתחיל. מלודי שולחת אליו מבט קצר. "לא עכשיו." אוליבר מניח את שקית המצרכים על השיש. "להחליט מה?" "אחר כך," היא אומרת, וכבר מוציאה עגבניות מן השקית כאילו השיחה נגמרה. הוא היה נותן הכול כדי לחזור לאותו מטבח ולשאול שוב.

עכשיו, לאוויר יש רק ריח של מתכת קרה. אוליבר חשב לעצמו: "כל עוד אני מסוגל לזכור את הריח שלה והדברים הקטנים האלה; העולם החדש עוד לא מחק הכול." לפתע, החל הזמזום. תדר נמוך, כמעט תת־קולי, שהרעיד את שברי השיש תחתיו והעביר רטט דק ברצפת האבן. הוא כבר שמע אותו בעבר, בדיוק באותו דפוס: הרטט עלה והתייצב, הוא ספר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע ועוד שבריר שנייה — ואז נקטע בבת אחת. אוליבר ניסה בעבר למצוא בכך היגיון. אות סנכרון? פקודת רשת? או אולי פעימת לב של מערכת אדירת ממדים? הוא לא ידע. אבל שנים של עבודה עם מערכות לימדו אותו שדיוק שחוזר על עצמו כמעט לעולם אינו מקרי. כל רטט משרת מטרה. התדר דעך, ולרגע קצר חזר השקט למלא את חלל הבנק. ואז, מבעד למסגרת החלון השבור, הופיע רחפן. אוליבר קפא במקומו. היה זה רחפן סריקה אליפטי, בגודל מכונית קטנה. הוא ריחף לאיטו מחוץ לחלון בגובה העיניים. "עינו" הכחולה סרקה את החשכה, מחפשת חתימות חום ופעימות לב. אוליבר נצמד לרצפה מאחורי הדלפק. ידו הרועדת נשלחה אל "המשבש" — קופסת פלסטיק מאולתרת שהרכיב מחלקים שמצא במעבדת אלקטרוניקה ישנה בסוהו, ליד הגלריה שמלודי אהבה. ה"משבש" נועד לייצר שדה שימסך את חתימת חום הגוף. אגודלו ריחף מעל מתג ההפעלה. הוא ידע: יפעיל מוקדם מדי — הרחפן יזהה את האנומליה. מאוחר מדי — החיישן יקלוט את חום גופו. האור הכחול שטף את החלל, צובע את שטרות הכסף על הרצפה בגוון חולני. המוות עצמו לא הפחיד אותו; אצל הנומנים הוא היה מהיר וביורוקרטי; הפחידה אותו המחיקה. הידיעה שברגע שייעלם, ההיסטוריה האנושית כולה, על כל טעויותיה, תסתיים על רצפת הבנק מבלי להותיר עד. הרחפן התקרב לדלפק. אוליבר עצם עיניים ונאחז בזיכרון של מלודי ביום חתונתם — שמלת הפשתן שתפרה בעצמה, הטבעת שיצקה משבר קרמיקה וזהב כי התעקשה לענוד דבר־מה ששברה ותיקנה במו ידיה.

הוא לחץ על המתג.

רעש לבן ועמום בקע מהקופסה הקטנה. האור הכחול הבהב, והרחפן לא זז, מעבד נתונים סותרים. ריאותיו של אוליבר בערו ממאמץ לעצור את נשימתו, מאבק אילם בין ליבו הפועם לבין המעבד הקר. שני עולמות נטולי שפה משותפת. ואז, במקום להמשיך בסריקה, הרחפן עשה דבר מוזר. הוא הסתובב לעבר הרחוב, ותוך כדי תנועה נפתח תא קטן בגחונו בקול לחישה פניאומטי ואז השמיע שלושה צפצופים קצרים: צליל גבוה, נמוך ושוב גבוה. חפץ שחור נשר מהתא, התגלגל הרחק על האספלט, מעבר לחלון השבור, ונעצר סמוך למדרכה. התא נסגר. הרחפן שינה זווית ונבלע בין גורדי השחקים. אוליבר נשאר מסתתר מאחורי הדלפק, המשבש עדיין לחוץ בכף ידו. ליבו הולם בו בקצב מטורף. הוא המתין, ורק כשהזמזום דעך לחלוטין הרשה לעצמו להתרומם. יצא מן הבנק בזהירות, נצמד לקירות סורק כל חלון וגג. העיר נותרה דוממת כפי שהייתה תמיד, דוממת מדי. הרוח גלגלה שטר ברחוב, ואיש לא רדף אחריו. החפץ השחור עדיין נח במקומו. אוליבר כרע לצדו. לא נגע בו מיד; רק הביט. "קח אותי," עלתה לחישה דקה מן הגליל המבריק, או אולי רק מן הרוח שנדחקה בין הבניינים. אוליבר ניער את ראשו כדי לחזור לשפיות ומיהר להאמין שלא שמע דבר. סוללת ליתיום. חדשה לגמרי. מעטפת המתכת שלה זהרה בניקיונה מול העיר המתפוררת. הוא זיהה מיד את הדגם — אותו מתח, אותו חיבור. זו הייתה הסוללה שחיפש במשך שבועות, הרכיב שיהפוך את המשבש המקרטע שלו למכשיר שעשוי באמת להציל חיים. ידו התרוממה לעברה ונעצרה. שלושת הצפצופים לא יצאו לו מהראש. מה לעזאזל הם היו? אישור מסירה? קוד? או סימון מסוג אחר שנשלח אל מערכת נסתרת? מחשבה לא נעימה חלפה בו. מה אם בתוך גליל המתכת מסתתר משדר שיסגיר את מיקומו לכל מכונה ברדיוס קילומטרים? מה אם חיבור הסוללה למשבש יפעיל את המלכודת שנטמנה לו? ומה אם הסכנה האמיתית כלל אינה בסוללה? מה אם מישהו חישב מראש את התגובה הפסיכולוגית שלו, וידע שיימשך אל הסוללה וילך בעקבותיה אל מחוץ לעיר, בעודו משלה את עצמו שזוהי בחירתו החופשית? אוליבר נשאר כורע על האספלט. מצד אחד הוא הרגיש שכדאי להשאיר אותה ולברוח, אבל מצד שני הסוללה הישנה גוססת ואם המשבש יפסיק לפעול זה הסוף שלו. והייתה בו עוד מחשבה, אפילו מטרידה יותר — אולי גם ההחלטה שלו לברוח כבר נלקחה בחשבון. לבסוף שלף מטפחת מכיס מעילו. בזהירות של אדם המנטרל חומר נפץ, עטף את הסוללה והחליק אותה לכיסו הפנימי, הרחק מהמשבש. עומד בלב האספלט הנטוש, מוקף במגדלים אילמים, ללא הכנה מוקדמת, שאב אוויר לריאותיו ודיבר אל הדממה: "יש פה מישהו?! מישהו בכלל רואה את זה?!" קולו הנסדק נבלע בין המבנים הנטושים. הוא נבהל לרגע. האם השתגע? אבל אז הרגיע את עצמו: "שפיות נמדדת ביחס לקבוצה ואם אני האדם האחרון, אני בעצמי קובע את הנורמה." הרחק בין הבניינים ראה את קווי המתח העבים מוליכים את הדם החשמלי של העולם החדש החוצה. כאב עמום הלם ברקותיו. הוא ייחס זאת לקור ולמתח, עיסה את מצחו והחליט שזה לא הזמן להישבר. הידק את התרמיל והחל לצעוד מערבה, המימייה הקשורה לצדו הייתה קלה מדי. ניער אותה ושמע רק שכשוך קטן בתחתית; נשארו לו אולי שלוש־ארבע לגימות. צעד לכיוון שאליו פנה הרחפן משכנע את עצמו שאין לזה קשר לסוללה, שזו בחירה רציונלית. אך כל צעד על האספלט הסדוק לווה גם בחשש כבד — האם מישהו ידע במה אבחר?