האם עולם מושלם הדורש ויתור על אנושיות הוא עדיין מושלם?

כאשר אנו מתבוננים במושג "עולם
מושלם" מבעד לעדשה של התנהגות אנושית וחברה, עולה מיד פרדוקס עמוק. לאורך
ההיסטוריה, הפילוסופיה הפוליטית והחברתית נטתה להגדיר שלמות כמרחב שבו שוררת
הרמוניה מוחלטת, סדר ורציונליות אינסופית. הפילוסוף ברוך שפינוזה, למשל, הציג
בספרו "תורת המידות" חזון שבו בני האדם מודרכים על ידי תבונה טהורה,
ומשתחררים מהרגשות הפסיביים וההרסניים שגורמים לסכסוכים אנושיים ([Stanford Encyclopedia of Philosophy: Baruch
Spinoza](https://plato.stanford.edu/entries/spinoza/)). בחברה ה"מושלמת" הזו, בני
האדם פועלים מתוך הבנה לוגית של הטבע ושל הזולת, ובכך נמנעים ממלחמות וממניעים
אנוכיים. עם זאת, חזון זה מעלה מיד את שאלת המחיר: האם עולם שבו התבונה שולטת
באופן מוחלט, וכל רגש עז מרוסן, אינו מוחק בדרך את המהות הפועמת והכאוטית שעושה
אותנו למי שאנחנו?

הקונפליקט בין שלמות לאופי האנושי

כאן מתגלה הקרע המובנה בין חזון
השלמות הפוליטי או החברתי לבין הטבע האנושי הבסיסי. האדם, מיסודו, אינו יצור
רציונלי טהור. אנו מונעים מרגשות סוערים, מפחדים קמאיים, מאגו, ולעיתים גם
מאכזריות וחוסר היגיון. הפילוסוף ארתור שופנהאואר זיהה כי ביסוד הקיום שלנו פועם
"רצון" (Will) עיוור, נטול היגיון ולעיתים קרובות
הרסני, אשר מייצר סבל אך גם מניע את החיים עצמם
([Stanford Encyclopedia of
Philosophy: Arthur Schopenhauer](https://plato.stanford.edu/entries/schopenhauer/)).

ניסיון הנדסת האנושות לכדי מודל של
"שלמות" נתקל באזהרות חמורות גם מצד הוגים נוספים. פרידריך ניטשה ביקר
בחריפות את הניסיון לסרס את היצרים האנושיים הטבעיים למען אידיאל מוסרי מלאכותי ושקרי.
עבור ניטשה, הכחדת הכאב, הפחד, והאגו תוביל ליצירת חברה של "האדם
האחרון" — קולקטיב של יצורים חסרי תשוקה וחסרי רצון לפרוץ גבולות או ליצור
מעבר לעצמם ([Stanford Encyclopedia of Philosophy: Friedrich
Nietzsche](https://plato.stanford.edu/entries/nietzsche/)). יתרה מכך, אדמונד ברק (Edmund Burke) הזהיר כי כל ניסיון לכפות רציונליות אבסטרקטית ומושלמת על
החברה, תוך התעלמות מהטבע האנושי והמסורות האורגניות שלנו, מסתיים בהכרח בעריצות
ובטרור (Stanford Encyclopedia of Philosophy: Edmund Burke).

הקונפליקט, אם כן, הוא חד: עולם ללא
קונפליקט ופחד דורש את הכחדת המנועים החזקים ביותר של הפעולה האנושית.

היסודות שאסור לאדם לאבד

החברה האנושית תתמוטט לא רק אם תאבד
את יצרי החיות שלה, אלא דווקא אם תאבד את הפגיעות שלה. נשמע פרדוקסלי, אך המוסר
והאמפתיה האנושית תלויים לחלוטין בחוסר השלמות שלנו.

הפילוסוף עמנואל לוינס קבע כי האתיקה
מתחילה במפגש עם "פניו של האחר". פנים אלו משדרות פגיעות, סבל וסופיות,
והן אלו שתובעות מאיתנו אחריות מוסרית ומעוררות בנו חמלה
([Stanford Encyclopedia of
Philosophy: Emmanuel Levinas](https://plato.stanford.edu/entries/levinas/)).

אם ניצור אדם "מושלם", בלתי
פגיע ונטול פחד, נשמוט את הקרקע מתחת ליכולת לחוש אמפתיה. החמלה נולדת מתוך ההכרה
המשותפת בכאב.

בנוסף, אלבר קאמי הדגיש כי הסולידריות
האנושית העמוקה ביותר נולדת מתוך המאבק המשותף שלנו באבסורד של הקיום ובסבל שכרוך
בו (Stanford Encyclopedia of Philosophy: Albert Camus). נטילת המאבק והאכזבה מהמשוואה האנושית תותיר אותנו כיחידים
מנותקים וחסרי תכלית. אסור לחברה האנושית לאבד את הזכות לטעות, את חוסר הרציונליות
של האהבה, ואפילו את האגו — שכן בלעדיהם לא תיתכן יצירה אמנותית, מדעית או חירות
אישית אמיתית. עולם שבו כולם רציונליים ומושלמים הוא עולם דומם.

הפשרה: "הרמוניה חיכוכית"

כיצד ניתן, אם כן, לשאוף לעולם טוב
יותר מבלי להקריב את מהותנו ולוותר על איכות החיים? בהשראת הגותו של הסוציולוג
זיגמונט באומן על "מודרניות נזילה", אשר הדגיש את החשיבות של התמודדות
עם מציאות משתנה במקום התבצרות במבנים נוקשים
([Institute of Bauman /
Theory, Culture & Society](https://journals.sagepub.com/home/tcs)),

הפשרה טמונה בוויתור על האוטופיה
הסטטית לטובת מודל של "הרמוניה חיכוכית" (Frictional Harmony).

הפשרה המקורית מציעה עולם שבו **המבנה
התשתיתי הוא מושלם, אך האדם הפועל בתוכו** נותר חסר שלמות בכוונת תחילה.
הוויתור המינימלי שלנו כחברה לא יהיה על הרגש, על האגו או על הפחד, אלא **על
היכולת לתרגם את החולשות הללו לאלימות או לדיכוי מערכתי**.

במודל זה, החברה תספק רשת ביטחון
קיומית אבסולוטית (למשל, הבטחת משאבים בסיסיים לכלל, שוויון הזדמנויות מוחלט
במערכות המשפט והבריאות). מרחב המחיה יהיה בטוח לחלוטין. אך בתוך הרשת הזו, בני
האדם יורשו — ואף יעודדו — להמשיך להתווכח, לקנא, לאהוב בחוסר רציונליות ולשאת
אגו. האכזריות והאגרסיביות לא יוכחדו כימית או פסיכולוגית, אלא ינותבו (Sublimation) לזירות של יצירה, אמנות, פילוסופיה, תחרות ספורטיבית ויזמות.

בדרך זו, איננו מנתחים החוצה את הרוח
האנושית על פגמיה כדי לחיות בכלוב זהב. אנו פשוט מנטרלים את ההשלכות הקטלניות של
חוסר השלמות. עולם כזה — עמוס בסתירות, בוויכוחים, בפחדים אנושיים מובנים, אך חף
מעוני, מלחמות עקובות מדם או דיכוי של האחר — אינו "מושלם" במובן
הקליני, אך הוא העולם הקרוב ביותר לשלמות שראוי לחברה האנושית לשאוף אליו.